מצפה נצר ברמת ארבל

ביום מרגש ומלא משמעות, ב-14 באוגוסט 2024, נחנך מצפה נצר ברמת ארבל לזכרו של נצר שמחי ז"ל.

המצפה, שנמצא בלב נוף הגליל התחתון, משקיף על מרחבים פתוחים שמזכירים את האהבה של נצר לטבע, לנופים ולארץ ישראל.

המצפה הוקם כמקום של הנצחה וזיכרון, שבו ניתן להתבונן על היופי של הארץ ולהיזכר באדם שהיה נצר – דמות של אומץ, אהבה לחיים ונתינה אינסופית. הטקס שנערך במצפה היה מלא ברגעים של זיכרון והוקרה, עם מילות חיזוק והשראה מאנשים שאהבו והכירו את נצר בצורה הכי קרובה.

דברים לחנוכת מצפה נצר

משפחת שמחי וחברים יקרים

התכנסנו היום לציין את הקמתו של מצפה נצר על שם אהובנו רס"ן נצר שמחי.

את נצר הכרתי שנים לא מעטות. נצר היה במשך כמה שנים סמ"פ בפלוגת המילואים שלי, פלוגה מ בגדוד 87, ובהמשך היה קצין המבצעים של הגדוד. גם כשהיה בגדוד לא זנח את אהבתו לפלוגה והרגיש חלק ממנה.

כידוע, באותו יום ארור שבו פרצה המלחמה, שהה נצר בחו"ל – יחד עם רעייתו הטרייה קורל – בירח דבש, אך מששמע על המלחמה, שב מיד ארצה והתגייס. במהלך הלחימה פעל הגדוד במשימות רבות בעוטף עזה, בצפון הרצועה ובדרום הרצועה, ונצר עמד בראש החץ של הגדוד, במקצועיות שלו ובאהבת האנשים שלו. עוד נחזור לאהבת האדם שלו.

אין כאן המקום להרחיב על כל משימות הגדוד במלחמה. אבקש כאן לספר את סיפור נפילתו של נצר ואת המסר שלו עבורנו.

בתחילת חודש שבט, בפברואר, נכנסה פלוגה מ ללחימה בצפון העיר עזה, בפאתי שכונת אל-עטטרה ומצפון למחנה הפליטים שאטי. משימתה של הפלוגה הייתה להגן על ציר החוף, ציר אפיון כפי שהוא מכונה בשפה הצה"לית, וזאת באמצעות תפיסת שטח והגנה עליו באזור שמזרח לקו החוף. כמו במשימות אחרות, גם במשימה זו הפלוגה נפרדה מהגדוד וחבְרה לגדוד 8110 מחטיבה 5. במקביל, גדוד 87 – על פלוגת המפקדה שלו, פלוגת החרמ"ש ושתי פלוגות טנקים – תפסו גזרה צפונית יותר.

ביום שלישי, ו' בשבט, היום השלישי למשימה, יצאנו, שלושה טנקים ושני דיניינים, לנסיעה רגילה לכאורה. המטרה הייתה להביא את הדחפורים מזרחה, כדי שיוכלו להמשיך בחשיפת מנהרות ופירים. כמה דקות אחרי שיצאנו לדרך ספג הטנק השני בשדרה, טנק הסמ"פ, אש נ"ט. הנהג יאיר כ"ץ נהרג במקום. הטען, זכריה הבר, נפצע אנושות ונפטר לאחר מכן. הסמ"פ נפצע קשה והתותחן נפצע קל. למרבה הכאב – והדברים מהדהדים בי כעת במלוא עוצמתם – היה זה נצר שהודיע לנו באותו לילה חשוך כי שניהם נפלו. "דַּבֵּר, נצר" אמרנו לו. "דַּבֵּר. מי נהרג?". "אוהב אתכם אחים שלי. שניהם", היו מילותיו של נצר.

כמה ימים לאחר מכן ספגה הפלוגה מכה נוספת שבנס לא עלתה בחיי אדם. במהלך שהות במגנן בתוככי השכונה, נפתחה על הלוחמים אש. המ"פ, אחד המ"מים ועוד לא מעט לוחמים נפצעו ויצאו מכשירות.

תוך כמה ימים איבדה הפלוגה חלק ניכר משדרת הפיקוד שלה וממצבת הלוחמים שלה. את תחושת האובדן קשה לתאר. היינו המומים ואבודים. ללא יד מנווטת, ובהיותנו תחת גדוד אחר – ללא "אבא" וללא "אמא".

בשעה קשה זו נחלץ נצר לעזרתנו.

כפי ששמענו לאחר מכן, ימים ספורים לאחר המאורעות הגיע נצר למג"ד 87, סא"ל אוהד פודור, והודיע לו שהוא נוטל על הפיקוד על פלוגה מ. הוא אמר לפודור ששקל את העניין והוא בא לבקש את ברכתו לצעד הזה.

השמועה פשטה בקרבנו וגוונו הזדקף באחת. ואומנם נצר הגיע אלינו למגנן החטיבתי על חוף הים, העמיד אותנו בחי"ת והחל לשוחח איתנו. למי שלא הכיר את נימת הדיבור של נצר, קשה לתאר אותה; שילוב של אנרגיה פנימית, חברוּת נעדרת היררכיה, סמכותיות מניעה לפעולה, בבחינת נאה דורש נאה מקיים.

"אנחנו עומדים בתקופה היסטורית" אמר נצר. "תקופה שעוד יכתבו עליה ספרים". ישבנו לקפה, צחקנו עד אמצע הלילה כמו פעם ולפנות בוקר קמנו לטל"ת – טיפול לפני תנועה.

המשימה הראשונה של נצר הייתה להרים את מורל הפלוגה והוא עשה זאת בהצלחה. בבוקר שבו תמה השבעה של יאיר הוא העלה את כל הטנקים של הפלוגה לקו עמדות, מול מחנה הפליטים שאטי, בסמוך לחוף הים והכריז בקשר. "תחנות מגן כאן קודקוד. ניתן עכשיו מגע פלוגתי לכבודם של חברינו זכריה ויאיר. תחנות מגן כאן קודקוד. מגע!". בבת אחת עפו פגזים אל שכונת המרצחים – וגוונו הזדקף עוד מעט.

בבוקר כ' בשבט, השכמנו קום. מישהו עוד ריסס גרפיטי על הבית שבו "התגוררנו". הרצנו עוד כמה צחוקים וירדנו אל הטנקים. היה זה היום האחרון למשימתנו וקיווינו להשלים בו פעילות שהתחלנו בה, מציאת התוואי של מערכת מנהרות ששימשה בין היתר את מוחמד דף. עמדנו שם שלושה טנקים וכוחות חי"ר ואבטחנו את הדחפורים שעבדו במציאת התוואי. בשעה 12 לערך, ערכנו חילופי עמדות. תוך כדי תנועה, חטפנו אש. הופעל עלינו מטען (ככל הנראה) שפגע סמוך מאוד לחיבור תובה וצריח, בסמוך למקום מושב התותחן. למרבה המזל, אף אחד מאיתנו לא נפגע; גם לא המפקד ג'וש שעמד עם חצי ראש בחוץ.

נצר עלה מולנו בקשר מיד, נסער אך שקול. "1ב כאן קודקוד, מה מצבכם?". ענינו לו: "חטפנו נ"ט כנראה, מימין". נצר השיב: "אבל מה עם האנשים?". בסערת הקרב, הדבר הראשון שהיה חשוב לו הוא האנשים. נצר לא היסס לרגע ותוך שניות אחדות יצא לכיווננו כדי לאתר את מקור הירי, להשיב אש ולגונן עלינו. כעבור שניות ספורות חטף גם הטנק שלו אש במה שכנראה היה מארב מתוכנן. טיל RPG שחדר את הצריח פגע בגופו והוא נפצע אנושות ונפטר כעבור דקות לא רבות.

בצהרי היום למחרת עמדנו כאן על ההר ממול וטמנּו את נצר באדמה שכה אהב.

כמי שגר בהזורעים, קרוב מאוד לפה, היו לי שיחות לא מעטות עם נצר על האזור שלנו, על הגליל ועתידו, על ההבדלים בין מרכז לפריפריה ועל חלומות לעתיד. יצא לנו גם לא מעט לדבר על ההרחבה של מסד ועל רמת ארבל. אולי זה המקום לספר שנצר אהד מאוד את הרעיון של רמת ארבל והקמת יישוב חדש בגליל התחתון.

כעת, נותרנו עם הזיכרונות – מנצר יפה התואר, הקצין כובש הלב, החבר שיודע להקשיב. "איש של אנשים". בה בעת

אנחנו יודעים: נצר לא היה בוחר אחרת. הוא אהב את הארץ הזו ואהב את אנשיה. ובזכותו אנו מתהלכים כאן בגאון ובחיוך.

אנו מקווים שהמקום הזה יהיה הנצחה הולמת לנצר שלנו. זו גם ההזדמנות להודות ליהודה ולכל מי שטרח בהקמת המצפה.